מאת צבי סאס
בין אם נרצה זאת או לא, כאשר אנחנו באים לדבר על ציור, אנחנו חייבים לשאול מספר שאלות אשר, אצל אנשים מסוימים, גורמות אולי משיכה בכתפיהם ואשר אחרים מייחסים להן חשיבות אשר אי אפשר להמעיט בהיקפה ואשר אסור לזלזל בה. אפשר לנסח את השאלות כך: האם זה נכון, כפי שחושבים כמה וכמה אנשים, שהרוח האנושית מוצגת בדרך הכי טובה – כאשר אנחנו מדברים על ציור (כלומר, דיוקנים ותמונות ולא קישוטים) – באמצעות אמנות מופשטת או בלתי-פורמלית? האם נכון לומר שרק האמנות המופשטת או הבלתי-פורמלית יכולה להתפאר בכך שהיא צורה אסתטית טהורה? האם אפשר לטעון שרק האמנות הבלתי-פורמלית – כלומר, האמנות הפלסטית המופשטת – מסוגלת למצב את האדם בתוך ההקשר הקוסמי-אוניברסלי? האם ניתן להצהיר שהציור בלבד יכול להיחשב כהתבטאות הטהורה ביותר של האמנות הפלסטית? כל כך הרבה שאלות אשר נוגעות ברוח האנושית מתעוררות כאשר בשלב הראשון אנחנו מתבוננים בתערוכה המוצגת על ידי שייקה הרדן בגלריית "מבט" (רחוב גורדון 31, תל אביב) וכאשר בשלב שני אנחנו מנתחים אותה.
שייקה הרדן הוא בראש ובראשונה צייר מופשט. אבל יש מרחק ניכר בין הציור המופשט שלו לבין האמנות אשר אנחנו מכנים אקספרסיוניסטית והוא שואב את השראתו מהליריות הטהורה ביותר. כאשר הוא נכנס לעולם של הציור הפיגורטיבי, הציורים שלו מבטאים טוהר לירי יוצא דופן. בכל יצירותיו, החושניות תמיד גוברת על האינטלקט. חושניות ורגישות הן המאפיינים השולטים בפלטה שלו אשר מנסה לזקק את הנתונים של העולם החיצוני. כאשר הוא חודר לציור הפיגורטיבי, חדירות אלה מאופייניות בדיסקרטיות והן ליריות בצורה ייחודית. הקו המגדיר את הבתים הקטנים המרומזים בעדינות – אפשר לומר שהפלטה בקושי נוגעת בנושא בלי ממש להתייצב מולו – אותו קו אשר הוא מצייר תמיד נשאר ברור ומציע לעתים קרובות פישוט משכנע.
בתים קטנים אלה עם הגגות המושכים נותנים לנו את התחושה המוחלטת שאנחנו צפים באלגנטיות עדינה לתוך הפנימיות של הגבולות שלהם – גבולות אשר הפלטה העדינה של האמן כופה עליהם. כל זה ודאי נובע מהרגשות הסוערים בתוך האמנות של הרדן והנובעים מאהבתו העמוקה לנקי ולטהור – רגשות ואהבה המובעים באופן מופלא על ידי גוונים שונים של לובן: הלובן של השלג, הלובן של החלב, וגם לובן אפור ולובן מלוכלך. כל הגוונים האלה מסייעים ביצירת רב-גוניות שברירית של צורות ושל צבעים – רב-גוניות המרגשת אותנו הן בגלל הייחודיות העדינה שלה הן בגלל התפרצות הצבעים הבוהקים שלה.
האם האמנות של הרדן פורמלית או בלתי-פורמלית? זאת אינה נקודה חשובה. בעצם, זאת אינה נקודה חשובה כי, אם יש צורך למצוא אויבים של הבלתי-פורמלי כדי להתקיף צורה זו של אמנות, אז אפשר לענות שהטעם הטפל של חילול לא תצליח ליצור סדקים בשכבות הצבע – לא בצורה "פיזית", לא בצורה רוחנית, לא בצורה אמנותית. אלה המתבוננים באמנות בעיניים מיומנות ודאי יחושו כיצד רגשותיהם יסתערו מול היצירות של האמן הצעיר הזה.
האם הציורים שלו כולם רגשיים? ודאי. אבל, האם אין שם בסופו של דבר שחרור אמיתי של הציור? היצירות של צייר זה הן ניסיון לשוני אשר מאוד מתאים לרגשות הפנימיים המובילים את מכחולו ואשר הם הרוח החיה של הפלטה שלו. אצלו, הכול נשלט על ידי סודן של דמויות. הוא עצמאי ואיננו רוצה וגם איננו יכול להתרחק מהסובייקטיביות אשר כנראה היא ה-"אני מאמין" שלו, האמונה שלו. אצלו הדמויות מתחמקות מכל סערה. ליהפך, בציוריו יש לדמיות חיוניות אופטימית, רגישות מינית, טעם מזוקק ואופי נרגש מאוד במיוחד בגלל התעלומה אשר הן משחררות. באופן ייחודי הן מביעות את החדווה של חיי הרגש.
מה שמניע את היצירה החופשית הזאת קודם כל היא הנשימה של הבריאה – נשימה אשר יוצרות אותה קרני אור אשר מראות, דרך הזרם שלהן ודרך התפרצותן, דרכים המובילות למרחב, לעומק, לאין-סוף. היחסים של איזון מוחלט אשר מאפיינים את יצירותיו הם אולי חשובים במיוחד כאשר הוא מצייר בתים קטנים בתוך נוף המשורטט בצורה עדינה וצנועה. ביצירות האלה הוא מראה את רגישותו לקצב, למבנה ובמיוחד אולי לכתמים של צבע.
ביצירות האלה האווריריות עם מסגרתן המוקפדת והנראית-לעין, למרות איפוקן, ועם האור שלהן הרועד, הוא נותן לנו להרגיש מרחבים ענקיים אשר אינם מאופיינים בקווים ישרים או בזוויות חדות או בצורות מכל סוג שהן אשר הושאלו מהאמנות האקספרסיוניסטית כפי שהיא נתפשה בעבר וכפי שהיא נתפשת היום על ידי הציירים האמריקאיים ועל ידי חקייניהם – כמעט אמרתי, אלה שגונבים מהם – בארצות הים התיכון וגם כאן בישראל.
הציורים הבלתי-פורמליים והמטמורפיים הליריים של שייקה הרדן הם ברמה אשר מציבה אותם הרבה מעל זו אשר הורגלנו אליה על ידי התלמידים הישראליים של שתי האסכולות האלה של התבטאות אמנית פלסטית. זוהי תערוכה אשר כל חובבי אמנות רגישה, שברירה, ועדינה המורגשת והמבוטאת בצורה מעולה חייבים לראות.
6.1.78
