מאת אדם ברוך, ידיעות אחרונות
המופשט הלירי של ש. הרדן (27) הוא תוצאה ישירה של המופשט הלירי הישראלי של שנות ה-50 וה-60. הנקודה העיקרית בתערוכה זו היא כפולה: המיומנות הטובה של הרדן, והכושר שלו להחליט "לצייר" למרות לחץ של סביבה המבקשת להשתחרר מ"ציור". הרדן הוא מפעיל משוכלל למדי של עקרונות עיוניים ומיקצועיים מסורתיים ומעוצבים לחלוטין. הוא עובד באותה גיזרה שדימוייה ותחבירה מוכרים, למשל, מעבודתו של האמן הוותיק יחזקאל שטרייכמן. הרדן מציג, איפה, ציור אנין מאוד, מטופל נכון ועומד נכון, כשהעיבודים הקישוטיים אינם מונעים רגישות "רזה".
העובדה שהרדן עוסק במה שקרוי בז'רגון הבקורתי "בעיות פתורות" אומנם קיימת, אך במיקרה זה היא נראית פחות טורדנית מאשר במיקרים רבים אחרים. המיומנות הטובה, העין הטובה – היא המאפשרת הנאה "פשוטה" מחזרה אינטלגנטית על פיתרונות מוכרים. ההחלטה של הרדן לצייר בסביבה של אנטי ציור היא כשלעצמה, כמובן, בעלת ערך פרטי ומצומק למדי. את הערך הממשי להחלטה זו מעניק הציור שלו.
ידיעות אחרונות, 30.12.77
